פרשת נח מעיינה של תורה

''אלה תולדות נח נח איש צדיק'' (ו - ט) תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. (רש''י). היהודי הקדוש מפשיסחה היה אומר: כל אדם רגיל לטעון, כי איננו עמל ויגע אלא בשביל בניו, שיגדלו ויהיו יהודים טובים ובני תורה. כאשר הבנים הללו מתבגרים, שוב אינם נותנים דעתם על עצמם וטוענים אף הם, כי כל עמלם ויגיעם אינו אלא בשביל בניהם. אי לזאת, כבר הייתי תאב לראות את הבן הראוי לשמו... לפיכך אמר הכתוב: ''אלא תולדות נח, נח'' – נח לא הזניח את עצמו, כדי לפעול רק בשביל בניו, כי אם ראה גם את עצמו כבן ושקד על עליית עצמו. הוא הוא אשר היה הבן הראוי לשמו, אשר הבין כי גם עליו מוטלת החובה לעבוד את האלוקים. וזהו פירושם של הדברים: ''תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים'' – הצדיקים רואים במעשיהם הטובים כאילו הם בניהם... (בית יעקב מהה''צ ר' יעקב אהרן ז''ל מאלכסנדר). הגאון רבי יושה בר מבריסק ז''ל היה אומר: כל ימי הייתי שואף, שלא אזדקק לזכות של ''ברא מזכה אבא''... (חיי מוסר). ''נח איש צדיק היה בדרותיו'' (ו-ט) יש להקשות, להלן נאמר: ''כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה'' (ז-א) ולא נאמר עוד ''תמים''? ברם, כידוע חי נוח בדור המבול וההפלגה. דור המבול היה מושחת מבחינה מוסרית – ''כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ'' – והניגוד לכך הוא המושג ''צדיק'', (כשם שזכה יוסף לתואר צדיק, כיוון שהיה נזהר בעניין זה). ואילו דור ההפלגה היה מושחת מבחינת אמונה, כפי שאומרים חכמינו שאמרו אנשי דור ההפלגה: ''נעשה קרדומות ונעלה לשמים ונלחם עמו'' – והניגוד לכך הוא המושג ''תמים'' – ''תמים תהיה עם ה' אלוקיך''. לפיכך, כאשר הדברים אמורים בתולדות חייו של נח בכלל – ''אלא תולדות נח'' – כי אז מספרת התורה, שגם בשני הדורות בהם חי נח – ''בדורותיו'' – היה יוצא מן הכלל; בדור המבול היה ''צדיק'' ובדור ההפלגה היה ''תמים''. ואילו להלן, אין הדברים אמורים אלא ''ב ד ו ר ה ז ה'' - בדור המבול בלבד – ולכן נאמר רק ''צדיק'', שהוא ניגודו של דור זה... (בשם רבינו מהר''י קארי ז''ל) הגמרא מפרשת את המילה ''תמים'' – ''תמים בדרכיו'' (עבודה זרה ו:) ורש''י מפרש שם: ''עניו ושפל רוח''. יש להבין מה טעם מציין המושג ''תמים'' דוקא את מידת הענווה? ויש לומר, משום שאמרו חכמינו: ''האי מאן דיהיר בעל מום הוא'' (מגילה כ''ט), ואם הגאווה מהווה מום, הרי העניו ושפל הרוח הינו ''תמים''... (מפי הרב מעיר חדש בוורשה זצ''ל). ''תמים בדורותיו'' – נח נשאר עניו ושפל רוח בעיני עצמו, אף על פי שהיה צדיק אחד בדור של רשעים, משום ש''את האלוקים התהלך נח'' – בזוכרו תמיד בגדלות הבורא וממילא מעשיו לא היו נחשבים בעיניו; אם כי לגבי בני אדם היה צדיק, מכל מקום היה מעמיד תדיר את צדקותו ביחס לאלוקים, לפיכך נשאר תמים-עניו ושפל רוח בעיניו... (נועם מגדים). אלה תולדות נח... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת'' (ו-ט, י). אלא הם מעשיו הטובים (''תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים'' – רש''י) של נח, אשר לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את שאלת הדברים הללו: את ''שם'' – לזכור תמיד את שם האלוקים; את ''חם'' – לקיים כל מצווה בחום ובהתלהבות; ואת ''יפת'' – לעשות אך ורק מעשים שהם ''תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם''... (בשם הה''ק מפשיסחה). ''ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס'' (ו-יא) אם אדם מושחת ''לפני האלוקים'' – שאין בו יראת שמים בעניינים שבין אדם למקום – כי אז גם ''ותמלא הארץ חמס'' – מתמלא הוא ממילא גם בחמס בעניינים שבין אדם לחבירו. מבלי יראת שמים לא תיתכן גם אנושיות... (מפי שמועה). ''צהר תעשה לתבה'' (ו-טז) ''תבה'' פירושה: מילב של תורה ותפילה (בלשון המשנה תיבה זו מילה), המצילה ממבול הגשמיות והארציות המציף את העולם. וזה פירושו של ''צהר תעשה לתבה'' – שתעשה אור למילה, שתבוא כל מילה של תורה ותפילה, היוצאת מפיך, מאירה ובהירה... (שפת אמת). נאמר בזוהר הקדוש, כי ''נח'' מרמז על ''שבת'' (מלשון מנוחה). השבת מהווה גם עוגן-הצלה לאדם מפני מבול העולם. מפליא הדבר, כאשר נוסיף את הגימטריה של ''צהר'' – מאתיים תשעים וחמש – ל''תבה'' – אבע מאות ושבע – יתקבל יחד המספר של שבע מאות ושתים – כגימטריה של ''שבת''. ''צהר תעשה לתבה'' – כאשר תעשה צהר לתבה, יהיה זה בבחינת שבת, המצילה מפני המבול... (אבני אזל). ''ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל... והיה לך ולהם לאכלה'' (ו-כא) המילים: ''אשר יאכל'' לכאורה מיותרים הם; וכן, היכן יכול היה נח לשים מלאי ענקי כזה של מזון, עבור כל האדם, הבהמה, החיה והעוף אשר בתבה, למשך שנה? ברם, דרשו חכמינו בפסוק זה: ''מכל האוכל אשר יאכל – אוכל שאתה יכול לאכלו בבת אחת ואיזהו זה כביצת תרנגולת'' (יומא פ'); נמצאנו למדים שהמילה ''יאכל'' באה להורות על שיעור של כביצה, שאפשר לבלעו בבת אחת. פירוש הדבר, שציווה ה' יתברך על נח להכין רק כשיעור של ביצה לכל סעודה, כפי ''אשר יאכל''; והוא נתן את הברכה בשיעור זה שיהא בו כדי שביעה. ולכך מסיים הפסוק: ''והיה לך ולהם לאכלה'' – הגם שלא תכניס עמך אלא כשיעור של ''אשר יאכל'', בכל זאת יהיה לכם שיעור זה לשובע. (בשם הגר''א מווילנא ז''ל). הרמב''ן אומר, כי על כן עד נח היו האנשים אסורים באכילת בעלי חיים ואילו לנח הותר הדבר – משום שהרי נח החיה אותה בתבה והיו לו אסירי תודה בעד קיומם, וממילא מותר היה להשתמש בהם לאכילה. זהו שמרמז הפסוק: ''ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל'' – על ידי זה שאתה לוקח אותם עכשיו לתבה, הם נעשים ראויים ומותרים לאכילה על ידך... (קדושת הלוי). ''ומן הבהמה אשר איננה טהורה'' (ז-ח) עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו (פסחים ג'). אבל הלא הרבה פעמים נאמר בתורה טמא, כגון: ''וזה לכם טמא'', ''טמא יהיה לכם'', וכיוצא בזה? אלא כאן, תוך סיפור עניין שאינו נוגע להלכה, יש להיזהר שלא להוציא דבר מגונה; ואילו שם, כשיש צורך להורות להלכה שזה טמא, כי אז אין לכסות דבר, אלא יש לבטא ברורות וחריפות: ''וזה לכם הטמא!''... (לפי ראשונים). ''וישאר אך נח'' (ז-כג) כאן לא נאמר עוד ''נח צדיק תמים'', כי אם רק ''נח''; שכן במדרש נחשב לו לנח לחטא, מה שלא עשה דבר לתיקונו של הדור, ואם אין אדם עושה מאומה לתיקונם של אחרים – אף הוא יורד ונופל מטה. משנשאר נח לבדו, נוכח לראות כי איננו אלא רק ''נח''... (הרה''ג מהר''ם שפירא מלובלין ז''ל). ''ויזכר אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו'' (ח-א) כאשר זוכר הקב''ה את הצדיק להושיעו, הריהו מביא ישועה גם לאנשים פשוטים ונחותי דרגה, העומדים במדרגה אחת עם חיות ובהמות, משום ''אשר אתו'' – שהם מחוברים אל הצדיק ונכנעים לפניו... (הרבי מלובלין ז''ל). ''וישלח את הער ויצא יצוא ושוב'' (ח-ז) שהיה חושדו בבת זוגו (רש''י). העורב הוא סמל האכזריות וקשיחות הלב, שכן האם נוטשת את אפרוחיה הקטנים ואינה דואגת למזונם (כתובות מ''ט). משראה העורב שנח שולחו החוצה, למרות שהמים עדיין ממלאים את העולם, חשד אותו באכזריות ובכוונה לסלקו מן העולם. וזהו ''שהיה חושדו בבת זוגו'' – שחשד בנח, כי יש בו מידת האכזריות שבה מצטיינת בת זוגו... (אבני אזל). ''בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים'' (ח-ח) האבות קריים ''הרים'', כפי שאמרו חכמינו: ''הרים – אלה האבות''. כשהתורה מזכירה את האבות, פעמים אברהם מוזכר ראשון ופעמים יעקב, כפי שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם'' (ויקרא כו-מב); ואילו יצחק לעולם אינו מוזכר ראשון, כיון שמידתו היא מידת ''דין''. וזהו שמרמז הפסוק: ''בעשירי'' – ביום הכיפורים החל ביום העשירי לחודש, ו''באחד לחודש'' – בראש השנה החל באחד לחודש – ''נראוראשי ההרים'' – נראים לפני ה' יתברך רק ראשי האבות, אברהם ויעקב, שמידתם היא מידם החסד, ולא את מידת הדין של יצחק. (קול שמחה). ''והנה על זית טרף בפיה'' (ח-יא) אמרה יהו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב''ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם. (רש''י). קשה להבין, מדוע הודתה היונה לנח בדברים כאלה, לאחר שהחזיק אותה שנה תמימה בתבה ודאג לכל צרכיה? ברם, חוששת היתה היונה, שמא יאמר נח, כי לא מפני שיש עוד מים על הארץ חזרה אל התבה, אלא מפני שטוב לה כאן אצל נח הדואג למזונותיה ולצרכיה, בעוד שבאמת כבר אין מים על הארץ; לפיכך רמזה לו, כי אילו יכולה היתה להתפרנס בכוחות עצמה ואפילו בדוחק ובמרירות של זית, כי אז לא היתה חוזרת אליו... (משכנות יעקב).

 

יגל יעקב - על פרשת השבוע הרב יעקב צבי אופמן בן הרה"ח אברהם חיים זצוק"ל הי"ד פרשת נח ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחיות אתך זכר ונקבה יהיו. ברש"י אפילו שדים (והוא מהגמרא). ויש לפרש דאף שלשדים הרי אין גוף מ"מ הוצרכו להכנס דבחוץ א"א להם להיות חיות אם אין שם בני אדם דכל ינוקת הס"א הרי רק מחטאות בני אדם וכו'.ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים (ח' א'). ברש"י מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן וכו'. וברמב"ן כתב דאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו, ופי' שזכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו וכן'. ולפרש רש"י אפשר לומר דקודם המבול היה באמת אפילו בחיות ובהמות דעת כמו שמצינו אצל הנחש ושייך בהם זכות, ורק אחר המבול נאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל (ט' ג'), דהיינו שהושוו החיות לעשב דלא שייך בהם דעת וכו'. וברש"י סוף בראשית מאדם עד בהמה (ו' ז') בא"ד ד"א הכל נברא בשביל האדם וכיון שהוא כלה מה צורך באלו. וזה אליבא דהרמב"ן הנ"ל. תשמ"א אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח (ו' ט'). ברש"י הואיל והזכירו ספר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה. והיינו מיד שהזכיר אלה תולדת נח שהזכיר את שמו, המשיך נח איש צדיק וכו' היינו זכר צדיק לברכה. וזה דוקא לפי פירוש ראשון ברש"י אבל לפי פי' שני צריך ליישב המשך לשון המקרא באופן אחר: ברש"י דבר אחר ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. ואין לפרש דנח איש צדיק הוי המשך ופירוש של אלה תולדת נח דהרי באומרו אלה תולדת וכו' בא ללמד על תולדותיהם של צדיקים, ועל זה ימשיך הפסוק שתולדותיהם של צדיקים הוא שהם צדיקים? אלא כך צריך ליישב המקרא: אלה תולדת נח וממשיך הפסוק על איזה נח אנו הולכים לספר תולדותיו נח איש צדיק על נח שהוא צדיק ותולדותיו הם שתמים היה בדרתיו וכו' ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. נח איש צדיק תמים (ו' ט'). בגמרא עבודה זרה (ו' ע"א) צדיק במעשיו תמים בדרכיו. והכוונה דצדיק שייך על מעשים לעשות צדק וצדקה, מאזני צדק וכו' (ויקרא י"ט ל"ו). ולשון תמים יותר שייך על עניני מחשבה תמים תהיה עם ד' אלהיך (דברים י"ח י"ג). ולכן נקט דוקא צדיק במעשיו תמים בדרכיו. (ובתורה תמימה הביא פסוק ליישב שנקט דוקא לשון כזה הולך תמים ופועל צדק (תהלים ט"ו ב'), ולי נראה שמשם לא ראיה דהרי חזינו בפסוק אחר שנקט לשון צדיק על דרך כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם וכו', הושע י"ד י'). אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו וכו' (ו' ט'). ובאבות דר"נ מלמד שנולד מהול. ותמים שייך אחרי שנימול כמו שמצינו אצל אברהם אבינו שלא נקרא תמים עד שמל התהלך לפני והיה תמים (י"ז א'). והיינו תמים היה בדרתיו שהיה היחיד בדורו שהיה מהול ששאר בני דורו הרי לא נימולו. ואף שעל ידי המילה הרי נחסר בגוף האדם על ידי זה נקרא תמים ויכול להגיע לתמימות רק ע"י שיודע ומרגיש שחסר לו כי אם יחשוב האדם שהוא שלם לא יוכל כבר לבוא לשלמות ותמימות כי ידמה לו שכבר הגיע לתכליתו וע"י שנח נימול וידע שאינו שלם וצריך לעבוד להגיע לשלמות בא לדרגה של תמים וכו'. אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו (ו' ט'). במסכת אבות דרבי נתן דרשינן מתמים שנולד מהול. וצריך להבין מה השבח בדבר שלא טרח מעצמו ונולד כך דהרי כאן בא הכתוב לספר בשבחו כדאי' ברש"י על כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (ז' א') ולא נאמר צדיק תמים מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. אלא דהכונה שנשאר אצלו המדרגה של שומר הברית שהיתה חתומה בו מיד בלידתו. כלומר שעבד על עצמו וטרח ויגע שישאר במדרגה של "נולד מהול" היינו ששמר את עצמו וכו'. וכיון שכן שיגע לשמור על הענין שניתן לו מיד בשעת לידתו היינו מדרגה של נולד מהול גם עצם הדבר שנולד מהול הוי מעלה ושבח אצלו (דאם אחד שנולד מהול מתקלקל הרי העובדה שנולד מהול לא די שלא הוי מעלה אצלו אלא הוי חסרון. ואם ישמור את עצמו ויחשיב את הענין שנולד מהול, עצם ה"נולד מהול" תהיה אצלו שבח וכו'. אלא תולדת נח נח איש צדיק תמים וכו' (ו' ט'). וברש"י דבר אחר ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. ובמדרש אלא תולדות נח הה"ד פרי צדיק עץ חיים (משלי י"א ל') מה הן פירותיו של צדיק מצות ומעש"ט. ויש לפרש דחז"ל דרשו כן כי מחם ויפת הרי לא יצאו ישראל וא"כ אין הם נקראים תולדות. וישראל שיצאו משם אף הם אין נקראין תולדות כי אחר מתן תורה אמרינן דגר שנתגייר (כמו ישראל שקבלו את התורה) כקטן שנולד דמי ואינם מתייחסים בתר נח. וע"כ כל התולדות של נח הוא שהיה איש צדיק. ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס (ו' י"א). וברש"י על ותשחת לשון ערוה ועבודת כוכבים ועל חמס פירש רש"י גזל. ולהלן על ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם וכו' (ו' י"ג) פי' רש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ולבאר למה באמת רק נחתם גזר דינם על הגזל ולא על שאר העבירות שהיו בידם היינו על העריות ועבודה זרה נקדים מה שאי' בירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ב) וכן במדרש שהיו נוטלין פחות פחות משוה פרוטה דבר שאינו יוצא בדיינים. ולפי זה על שאר העבירות שיודעים שחוטאים בזה אפשר שישובו ועדיין לא נחתם גזר דינם אבל על עבירה שהם סוברים שאין חוטאים כלל היינו על הגזל כיון שנטלו פחות פחות משוה פרוטה כסבורים שאין בידם עבירה ואין להם על מה לעשות תשובה הרי אף שנמתין להם לא ישובו לכן נחתם גזר דינם על עבירה זו. תשמ"ג שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם (ט' ו'). ע' רש"י וז"ל באדם דמו ישפך אם יש עדים המיתוהו אתם למה כי בצלם אלהים וכו' ע"כ. ונפרש כונת הכתוב לפי פירוש רש"י, שפך דם האדם, שאם הרג את האדם בעדים, באדם דמו ישפך,המיתוהואתם כלומר שמוטל על בית דין להמיתו. ועל זה כתב רש"י "למה" כלומר למה יש לאדם היינו לבית דין רשות להמית את הרוצח דהרי הקב"ה בעצמו הוא הדורש את דמי הנרצח כמו שכתוב לעיל מיני' ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם (ט' ה'), וא"כ למה בהורג בעדים אמר הכתוב באדם דמו ישפך, היינו שאדם הוא שידרוש את דמי הנרצח. על זה ממשיך הכתוב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ומשום זה יש בו הכח האלוקי, ויכול לדון בלי שום פניות. ואף שהאדם ממית את הרוצח, כיון שבצלם אלהים עשה את האדם הרי הוא עושה זה בכח האלקי שבו. וממילא ניתן לו רשות לדרוש את נפש האדם כשיש עדים שהרגו כמו שהקב"ה דורש את הנפש כשאין עדים וכו'. ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה (ו' כ"ב). ופרש"י זה בנין התיבה. ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה וכו'. כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ וכו'. ויעש נח ככל אשר צוהו ה' (ז' א'). ופרש"י זה ביאתו לתיבה. וצריך ביאור דהרי על הפסוק ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול (ז' ז') פירש רש"י שאף נח היה מקטני אמונה ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, היינו שלא נכנס מיד כמו שצוהו ה' בא אתה וכל ביתך אל התבה וכו' כי לימים עוד שבעה וכו' והמתין עד שדחקוהו המים וכו'. ונפרש שזה באמת מדויק בשינוי הלשונות שבשני המקראות, כלומר שבפסוק שקאי על בנין התיבה כתיב ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה ובפסוק שקאי על באתו לתיבה לא הוסיף הכתוב "כן עשה" ורק כתיב ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. דלשון ויעש כן מורה שעשה את הדבר בשלמות בלי שום שינוי כדאי' ברש"י אצל ויעש כן אהרן (בהעלתך ח' ג') להגיד שבחו של אהרן שלא שנה. ורק אצל עשית התיבה שייך לשון כן עשה מה שאין כן בכניסתו אל התיבה רק נאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה' כי לולא האמין בצווי ה' לגמרי, לא היה נכנס לתיבה אף שדחקוהו המים והיה ממתין עד שהיו מים מגיעים עד נפש ממש לכן נקרא שקיים את צווי ה', אמנם לא נכנס מיד כמו שנצטוה רק שהה עד שהמים דחקוהו ולכן לא כתיב כאן "כן עשה" שלשון זה רק היה שייך אם היה מקיים את הצווי בשלמותו בלי שנוי כדפרשנו. מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו (ז' ב'). פרש"י העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה. ובשפתי חכמים הקשה דמנ"ל שלמד נח תורה דהתיבה היא הרי שקלטה את הראוים להכנס לתוכה וכו'. ונתרץ דמ"מ כיון שאמר לו הקב"ה לנח מן הבהמה הטהורה ומן המהמה אשר לא טהורה, הרי ודאי דיבר אל נח דברים המובנים לו, למדנו שלמד נח תורה. ועוד יש לאמר דאף דלבסוף התיבה היא שקלטה את הראוים לכנס בה מ"מ הרי נצטוה נח כמה לקחת מכל מין והיה צריך לדעת איזה טהורה ואיזה איננה טהורה אף שלבסוף לא הוצרך הוא בעצמו להבחין כי התיבה קלטה את הראוים, כעין שמצינו במעשה המנורה שנצטוה לעשות המנורה ואח"כ נעשתה מאליה. והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ (ט' י"א). הענין שמיד אחר צאתם מן התיבה הקים ה' אתם את הברית שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול וכו' כי הרי מיד אחר צאתם מן התיבה עשו שלא כהוגן בדומה לענין של ותשחת הארץ הנאמר לפני המבול (כי"ק). ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (ט' כ'). ברש"י כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים (ב"ר). ובדרך צחות נפרש למה הכניס עמו יחורי תאנים, כי על ידי הגפן משתכרים ומאבדים הדעת לכן הביא עמו גם תאנים שעל ידם יחזור הדעת שהרי יש מ"ד שעץ הדעת תאנה היה. ועוד שהרי אחרי המבול התחיל להיות עולם חדש, ובבריאת העולם הרי גם היה הענין של אכילה מעץ הדעת, וכמו כן אחרי המבול שהוא כעין בריאה חדשה לקח עמו תאנים שיהיה דומה לסדר בריאת העולם. ועוד דאין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג' ע"א) וכיון שחטאו ובא מבול לעולם הרי נלקח הדעת וכדי להחזירה לקח עמו תאנים וכו'. ועוד איתא במדרש שקודם שנתנה חוה לאדם הראשון מעץ הדעת סחטה ענבים ונתנה לו ולכן לקח עמו ענבים ותאנים. ושיהיה באותו האופן כמו אצל אדם הראשון שתה קודם יין ואח"כ אכל תאנים. וגם איתא במדרש דעה אחת שעץ הדעת היה גפן ולכן לקח עמו ענבים ותאנים למ"ד גפן היה ולמ"ד תאנה היה. כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (ז' א'). ברש"י מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. ולפרש הענין דהרי אי' שאסור לספר בשבחו של אדם כי ע"י השבח יבוא לספר בגנותו יש לומר דכאן בא ללמדנו דמה שאסור לספר בשבחו של אדם היינו דוקא מקצת שבחו דאז חיישינן שיבוא לספר בגנותו אבל אם מסוגל לספר על אדם כל שבחו ממש בלי למצוא עליו שום חסרון לא שייך שיבוא לספר בגנותו. וזה אבל מדה שנמצאת רק אצל יחידי סגולה ממש שיוכלו לספר על אדם רק שבחו בלי למצוא עליו חסרונות והכל לדון לכף זכות ורק לראות ולספר מעלותיו בלי שום פניה של קנאה וכו'. אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו (ו' ט') התורה יכולה לספר כל שבחו שלא בפניו, רמז למה שאמרנו שמדה זו כמעט שלא נמצאת אצל בן אדם וכו'. לכם יהיה לאכלה (ט' ג'). ברש"י מביא להגמרא סנהדרין שלא הרשיתי לאדם הראשון בשר אלא ירק עשב, ולכם, כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל. וברש"י בראשית לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ. (א' כ"ט) ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר שנאמר כל רמש אשר הוא חי לכם וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל. ואפשר להבין הענין דידוע הדבר דבאכילת הבשר על ידי אנשים הגונים מתקנים להגלגולים שנתגלגלה נשמתם בעוונותיהם לאחר מיתתם בבהמה ובבעלי חיים אחרים. ומשום הכי לא היה שייך אותו הענין באדם הראשון כשאמר לו הקב"ה הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע וגו'. דאמירה זו היתה קודם החטא ולא נקנסה עדיין מיתה לעולם, וממילא לא היה שייך גלגולים. וא"כ האמירה לנח ובניו עכשיו בהתחלת עולם החדש שכבר ירדה מיתה לעולם על ידי החטא דאדם הראשון, כללה כל בעלי החיים כדכתיב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. כדי שיהיה לאותם הנשמות שנתגלגלו בכל הרמש תיקון על ידי שלכם יהיה לאכלה. תשמ"ח אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו וכו' (ו' ט'). ברש"י ז"ל בדרתיו יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. להבין "לא היה נחשב לכלום", דאיתא באבות (פרק ה' משנה ב') שבנח כתיב שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את המבול, ובאברהם כתיב שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל שכר כלם, ואיתא התם בברטנורא: עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם לפיכך ניצולו כולם בזכותו, ונח לא היה יכול להציל בזכותו וזהו "לא היה נחשב לכלום". אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו (ו' ט'). ברש"י ז"ל יש מרבותינו דורשים אותו לשבח וגו' כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. וכן איתא בגמרא סנהדרין (ק"ח ע"א) בדרתיו, אמר ר' יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו כל שכן בדורות אחרים. ואפשר להבין מחלוקתם דר' יוחנן סבירא ליה כדלהלן מפני מי המבול (ז' ז') ברש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה היה וכו'. וריש לקיש סבירא ליה בדורותיו וכל שכן בדורות אחרים של צדיקים היה צדיק יותר שיהיה נמשך אחר הסביבה ומתעלה ומתגדל יחד עמהם דהסביבה שנמצא בה היא הגורמת לו ובודאי היתה מסייעתו שיתגדל ושיהיה צדיק יותר וכבדידיה הוה עובדא דמתחלה היה ראש להליסטים ולבסוף כשלקחו ר' יוחנן ואמר לו חילך לאורייתא ובא בין החכמים נעשה ראש לאריות. ענין המבול דנענשו דוקא באופן כזה, וכן דהוצרכו כל ההרים הגבוהים להכסות, דהארץ נטמאה על ידי העבירות ג"ע וכו' והוצרכה טבילה במקוה... אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח (ו' ט'). צדיק תמים שלא הלך עם שום הערמות רק תמים וישר, ולא כמו אנשי דורו שמצאו היתר לעצמם ליטול פחות פחות משוה פרוטה כדאיתא בירושלמי ובמדרש. את האלהים התהלך נח (ו' ט'). ברש"י ז"ל ובאברהם הוא אומר ה' אשר התהלכתי לפניו (כ"ד מ') נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו. ובזה אפשר להבין הגמרא סנהדרין (ק"ב ע"א) שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, ושאל ומי בראש, ואמר לו הקב"ה בין ישי בראש ולא רצה לחזור בתשובה. דבג' שנים הכיר אברהם אבינו את בוראו ומשום הכי היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו ולא היה צריך להתהלך את האלקים כלומר יחד באותה הליכה כדי שיהיה לו הקב"ה לסעד לתמכו אלא הלך אברהם אבינו ע"ה לפניו. וזאת היתה שאלתו של ירבעם ומי בראש כלומר האם לאחר שיכופר לו עוונותיו יהיה לו כח כבתחילה ולא ישאר שום רושם כלל ויהיה יכול אפילו לילך בראש כלומר לפניו מאליו, ועל זה השיבו הקב"ה בן דוד בראש שהיה צדיק גמור מתחילתו ועד סופו, הוא יתהלך בצדקו מאליו לפניו כלומר בראש בלי סעד ואתה צריך לילך עמדי יחד באותה הליכה וצריך אתה סעד לתמוך בך.